מעגלי אבטחה בע"מ נ' דברת ואח'

החלטה

בקשה לתיקון כתב התביעה.

שני המשיבים (הנתבעים) אינם מתנגדים לתיקון המבוקש.

לכאורה, ניתן היה לסיים בכך את הדיון בבקשה ולהתיר את התיקון המבוקש. עם זאת לא ניתן להימנע מלתת את הדעת על כך שהתיקון המבוקש יוצר בעיות בתחום הסמכות העניינית, אותן יש לבחון עם תיקון התביעה. התביעה המקורית הוגשה לבית משפט השלום בחיפה. בית משפט השלום בחיפה העיר בין היתר כי הסעד המבוקש נגד המשיב 1 (הבנק) הוא סעד כספי בלבד, המסור לסמכותו העניינית של בית משפט השלום מפאת סכומו. לאחר מכן העביר בית משפט השלום בחיפה את התובענה כפי שהיא לבית משפט זה. בדיונים שהתקיימו בפני בבקשות בעניין סעדים זמניים שביקשה התובעת כנגד המשיב 2 הערתי כי לטעמי התביעה נגד המשיב 1, וכן הסעד הכספי המבוקש כנגד המשיב 2 (להבדיל מהסעד שבעיין המבוקש נגדו). מסורים שניהם לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אולם מאחר והצדדים לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה להעביר את התובענה כפי שהיא לבית משפט זה, חל לטעמי הכלל של "לא יעבירנו עוד" ומכוחו קנה בית משפט זה סמכות עניינית גם בתביעה נגד המשיב 1 וברכיב הכספי של התביעה נגד משיב 2.

סבורני שעם תיקון התביעה יש לפתוח מחדש את הדיון בשאלת הסמכות העניינית, בדיוק כפי שהדבר נעשה בכל מקרה בו מבוקש תיקון תביע באופן שבו לאחר התיקון ובעקבותיו חל שינוי בזהות הפורום המוסמך (ראו רע"א 2992/98 לודמילה ספקטור נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ). הכלל של "לא יעבירנו עוד" חדל מלחול ברגע שהתביעה מתוקנת. כאשר תביעה מוגשת כדין לבית משפט מסויים ובעקבות תיקונה היא נתונה לסמכותו העניינית של בית משפט אחר, אין נמנעים מלהעבירה רק משום שהוגשה מלכתחילה לבית משפט שהיה אכן מוסמך לדון בה. הכלל של "לא יעבורנו עוד" אינו מביא אלא לתוצאה, לפיה תביעה שהדיון בה הועבר לבית משפט אחר מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, רואים אותה כאילו הוגשה מלכתחילה לבית המשפט הנעבר כדין מבחינת הסמכות. לכן, כל עוד אין התביעה מתוקנת, קונה בית המשפט הנעבר סמכות לדון בה גם כאשר ההחלטה להעביר את הדיון אליו אינה נכונה, אולם מרגע שהתביעה שהועברה כאמור מתוקנת, נבדקת שוב הסמכות לדון בכתב התביעה המתוקן בדיוק כפי שהדבר נעשה כאשר מלכתחילה היה אותו בית משפט מוסמך לדון בה כפי שהוגשה במקור.

כידוע, שאלות של סמכות עניינית רשאי בית המשפט לעורר גם מיוזמתו. כתב התביעה המתוקן שהגשתו מבוקשת מעורר שתי שאלות של סמכות עניינית. האחת עניינה בתביעה נגד המשיב 1 (הבנק), בה מבוקש סעד כספי בסכום המסור לסמכותו העניינת של בית משפט השלום. השניה עניינה בכך שלצד סעדים בעיין שהסמכות העניינית לדון בהם מסורה לבית המשפט המחוזי, כוללת התביעה כפי שמבוקש לתקנה גם עתירה לסעד כספי נגד המשיב 2. לטענת המבקשת, הסכום המגיע לה מהמשעב 2 עולה על הסך של 2,500,000 ש"ח (ולכן גם חלק זה של התביעה נגדו מסור לכאורה לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי), אולם המבקשת מגבילה במסגרת התיקון את הרכיב הכספי של התביעה כנגד המשיב 2, לדבריה מטעמי אגרה, לסכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום. לטעמי, מקום בו מבוקש סעד שאינו כספי שבסמכות בית המשפט המחוזי ויחד עמו מבוקש סעד כספי שבסמכות בית משפט השלום, אין לכאורה מנוס מפיצול הדיון גם היכן שיש קשר הדוק בין הסעדים, והכלל של "העיקר והטפל" אינו חל (ע"א 8130/01 מומחד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ואח', סעיף 9 לפסק-הדין והאסמכתאות הנזכרות שם; וכן הדיון בסעיף 6 לפסק הדין ב-ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך).

התוצאה היא שאני מתיר את תיקון התביעה כמבוקש ומורה כי כתב התביעה המתוקן, ערוך על פי בקשת התיקון, יוגש לתיק העיקרי עד 10/3/2011 כולל, תוך תשלום הפרש אגרה ככל שיש לשלמו. ניתן בזה היתר למבקשת להגיש את כתב התביעה המתוקן כך שהרכיב הכספי של התביעה כנגד המשיב 2 יעמוד על סכום של 2,500,000 ש"ח ומעלה (אך לא יותר מהסכום שנטען בבקשת התיקון כי הוא הסכום שהמשיב 2 חב למבקשת), אם רצונה בכך. אין בהתרת התיקון כדי לקבוע כי התביעה המתקונת מסורה כולה לסמכותו העניינית של בית משפט זה. התובע יגיש עד 17/3/2011 טיעון מנומק, נתמך באסמכתאות, בשאלה האם אין להורות על פיצול התביעה כך שהתביעה נגד המשיב 1 תידון בבית משפט שלום והוא הדין בתביעה הכספית נגד המשיב 2, כל עוד היא עומדת על סכום הנמוך מהגבול התחתון של סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. התיק יובא בפניי לתזכורת פנימית ביום 18/3/2011.

מאחר וטרם הוגשו כתבי הגנה, אין צו להוצאות בגין התיקון.

ניתן היום, כ"ג אדר א תשע"א, 27 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: